החלטה בתיק ת"א 38102-07-12

לפניי בקשה למחיקת התביעה על הסף, בטענה כי היא איננה בסמכותו של בימ"ש זה.

ב"כ המבקש (הנתבע) טוען, כי תביעה זהה הוגשה בעבר לביהמ"ש המחוזי בנצרת ונמחקה לאחר שנטענו טענות בדבר חוסר סמכות עניינית ומקומית וביהמ"ש בנצרת (כבוד השופט צרפתי, בהחלטה מיום 25.12.11), קבע, כי הסעד של ביטול עסקת המקרקעין מצוי בסמכותו של ביה"ש המחוזי בחיפה ואילו הסעדים הכספיים הנתבעים בתביעה, אינם בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, אלא בסמכותו של בימ"ש השלום.

בבקשה מבוקש למחוק את כל התביעה, ללא שנעשתה בה אבחנה בין הסעד של ביטול עסקת מקרקעין, הנתבע בתביעה והמצוי, כמובן, בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי (כפי שנקבע גם על ידי ביהמ"ש המחוזי בנצרת) ובין הסעדים הכספיים הנתבעים בתביעה. 

ב"כ המשיבה (התובעת) מסכים כי סעדי הפיצוי הנתבעים בתביעה הינם בסמכות בימ"ש השלום אך אין הוא מסביר הכיצד, איפוא, הוגשה התביעה לבימ"ש זה כפי שהוגשה, על סעד הפיצוי ושאר הסעדים הכספיים הנתבעים בה, לגביהם הוא מסכים כי אינם בסמכותו של בימ"ש זה, חרף קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת בנוגע לסעדים הכספיים.

ב"כ המשיבה טוען, כי סעד ההשבה, הנובע מביטול הסכם המכר, הינו בסמכותו של בימ"ש זה בבחינת "הטפל הולך אחר העיקר", מאחר שהסעד העיקרי הנתבע בתביעה הוא ביטול הסכם מכר מקרקעין, אשר סעד ההשבה נלווה לו.

אין דעתי כדעתו.

כסעד נלווה, היכול להיות "טפל" לסעד עיקרי בענייני מקרקעין, יכול להיות סעד של שימוש וחזקה, הנלווה לקיומו של הסכם מכר, אולם סעדים כספיים, גם אם הם נובעים מעסקאות מקרקעין או מביטולן, הינם בסמכות ביהמ"ש על פי גובה הסעד ובענייננו - בסמכותו של בימ"ש השלום.  

בע"א 8130/01 מוחמד מחג'נה נגד מוחמד אגבארייה (4.5.2003), הובהר כי:

" מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 148/58 קלקודה נגד אגד א.ש.ד בע"מ פ"ד יג, 260, 268). כך למשל, כאשר נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם (ראו: ע"א 635/76 משה טייבר נגד חיים טייבר פ"ד לא(2) 737, 742 וכן פרשת אלעוברה הנ"ל. לעומת זה, כאשר הסעד הנוסף או החלופי הנתבע,  בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין,  הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד הכספי (ראו ע"א 29/58 לוי נגד עקריש פ"ד יב 1457, 1458, ע"א 588/87 כהן נ' שמש פ"ד מה(5) 297, 313. י' זוסמן , סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, (1995) בעמ' 165, הערת שוליים 251 וכן השוו עם רע "א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע "מ נ ' רחל שוורץ , פ "ד נג'(1) 670, 672."

אמנם, מפתה לראות בסעד ההשבה סעד הנלווה לענייני מקרקעין, שהרי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע, כי " משבוטל החוזה חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה". אולם, מדובר בפתיון שווא, שכן גם בענין סעד זה, של השבה, יכול שייטענו טענות או יעלו שאלות שונות, הנטענות ועולות, לא אחת, נגד סעדים כספיים, כגון קיזוז, שיערוך וכיוצ"ב, שמקומן, כאשר הסכומים אינם עולים על סמכותו של בימ"ש השלום, אינו בבימ"ש זה.

אני קובעת, איפוא, כי כל הסעדים הכספיים אשר בתביעה הינם בסמכותו העניינית של בימ"ש השלום ולפיכך אני מורה על מחיקתם מהתביעה.

בשולי הדברים אומר, כי דווקא בנסיבותיו של מקרה זה, תביא הפרשנות הנטענת על ידי ב"כ המשיב לפיצול נוסף על הרגיל, שכן לא רק שיפוצלו הסעדים הקנייניים מהסעדים הכספיים (כפי שמחייבת ההלכה), אלא שהסעדים הכספיים עצמם יפוצלו בין ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום וזו בוודאי תוצאה בלתי רצויה.

החלטה זו ניתנה על ידי בסמכותי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ג, 05 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: